נמר בירושלים במדיה

עוצמת הסיפור ״נמר בירושלים״ עלי הייתה פשוט מסחררת!
אולי גם המילה ״ירושלים״ מעוררת בי קסם של ממש אך יש לציין כי גם העלילה והדמויות הותירו בי צריבה של ממש ושעות הלילה שלי היו משופעות בהרפתקאות לרוב: אבירים, נסיכות ואפילו דרקונים.
הרגשתי כמו ילדה סקרנית בסיפור שאיננו נגמר, הייתי כמו עדה אילמת להתרחשויות הנפלאות בספר וכמו חוויתי את האירועים שוב ושוב כאילו קרו באמת.

ערן, ילד מוכשר ורגיש נפגש במסגרת מחויבות אישית עם אדם חולה המאושפז בבית החולים ״תל השומר״.
הוא מתוודע אליו, מקשיב לסיפורו ונפשו נכרכת ברוחו החיה של האיש.
שמו דב גפונוב, מתרגם יהודי ממוצא אוקראיני אשר תרגם את האפוס הגיאורגי ״עוטה עור הנמר״ לעברית אך עם השנים שחלפו, נשכח ותהילתו חלפה.
הנער היצרי כמו מחיה מחדש את הגבר מוכה היגון, מעודד אותו לדבר ולספר על חייו ועל החלטתו הגורלית ובדרך אף נחוש לפתור את בעיותיו ולהפוך לאדם עצמאי השלם עם בחירותיו.
העלילה הייתה קצבית ומרתקת, מסעירה וחסרת מנוחה.
קשה היה לי לעצור באמצע: אם מדובר בארוחה שהכין הנער עם אביו או בביקור חולים. הכתיבה הייתה נפלאה ממש, ״מגרה״ כמעט בתיאוריה ומציאותית מספיק כדי לגרום לי להסתקרן ולהמשיך הלאה.
אינני יודעת כיצד קרה שהספר עבר מתחת לרדאר שלי בקלות כזאת אך אני שמחה שניתנה לי ההזדמנות להזין עיני בו ולהתפעם מיופיו ובשלותו.

ערן הוא נער בודד בן שש-עשרה. הוא לא פופולארי בבית הספר שלו, חולם על לימודי ציור בניגוד לרצונו של אביו המעשי, ובעיקר חי בצל הטראומה של נטישת אמו כשהיה בן חמש. כשהוא נשלח מטעם בית הספר לארח חברה לחולה גלמוד במסגרת פרויקט מעורבות חברתית, ערן מגלה שהחולה שאליו הוא מוצמד הוא לא אחר מאשר דב גפונוב, עולה חדש מגרוזיה והמתרגם הגאון של האפוס הלאומי הגרוזיני, "עוטה עור הנמר" מאת שותה רושתווילי. עוד הוא פוגש בחוה, נערה יפה ויוצאת דופן שמאושפזת בבית החולים בעקבות תאונה ומסרבת לעזוב עד שתוכל לרקוד שוב, ושהסדקים שהחיים חרצו בשניהם משלימים זה את זה באופן כמעט מושלם. יחד, גפונוב וחוה שולחים את ערן למסע התבגרות יוצא-דופן שיגיע לשיאו במנזר המצלבה בירושלים – המקום שבו רושתווילי העביר את שנות חייו האחרונות במאה ה-12.

ניתן לקרוא את "נמר בירושלים" כרומן התבגרות, שעוסק בנער שיוצא למסע שבעקבותיו הוא מוצא את מקומו בעולם; משהו ברוחו ובאווירה שהוא יוצר מזכירים את רומן ההתבגרות שהוא כנראה המוכר ביותר בספרות העברית החדשה, "מישהו לרוץ איתו" של דוד גרוסמן. אבל בראש ובראשונה, "נמר בירושלים" הוא ספר על בדידות. כל גיבוריו הם בודדים באופן עמוק: גפונוב, שאשתו ובתו נטשו אותו וש"ברוסיה היה יהודי, בגרוזיה רוסי וכאן בישראל גרוזיני" (עמ' 64); ערן וחוה, ששניהם נושאים טראומות שקשורות בדמות האם – אולי מערכת היחסים הראשונית והמשמעותית ביותר; סשה, העולה החדש מכיתתו של ערן שאיתו הוא מתחבר בהדרגה; וגם אביו של ערן, שאין לו בעצם אף אחד בעולם מלבד בנו. האנשים הבודדים הללו צריכים להתגבר על החששות, על הפצעים ועל הציפיות החברתיות ולחלץ זה את זה מבדידותם.

אבל הקשר הבין-אישי הוא רק היבט אחד של המאבק בבדידות, ואולי אפילו השולי מבין השניים: התרופה האמיתית לבדידות ברמה הקיומית, היא האמנות. גפונוב, בעצם הלילה שבו אשתו עזבה את ביתם המשותף בגרוזיה, מצא נחמה בתרגום עלילה מימי הביניים, שבמרכזה אביר שיוצא למסע כדי להשיב את אהבתו האבודה. היצירה עצמה, כפי שמתגלה בהמשך, אף היא הייתה דרכו של אדם בודד אחר – רושתווילי עצמו – לקרוא אל אהובתו מבעד לזמן ולמרחב. ערן, בשני פורטרטים עצמיים וציור אחד שהוא מצייר תוך כדי הספר, מבטא את השינוי שמתחולל בו, את הפחדים שלו ואת משאת נפשו. וחוה מוצאת מחדש את הקשר עם גופה באמצעות הריקוד, ואומרת בעזרתו את מה שלא יכול להיאמר במילים.

הסיפור נע למעשה בחמישה צירי עלילה, שסובבים סביב יחסיו של ערן עם דמויות שונות: גפונוב; אמו ואביו; חבריו לכיתה; חוה; ומדרשת אתנה, בית הספר לאמנות שבו הוא חולם ללמוד. מערכת היחסים בין ערן ובין דב גפונוב, שהיא למעשה העלילה המרכזית, מתפתחת באופן אמין ורגיש מאוד: מהפגישות הראשונות, שמאופיינות במבוכה ובדחייה הדדית, ועד לחברות האמיצה שנרקמת בין שני האנשים, השונים כל כך לכאורה אך למעשה מאוד דומים. הקשר עם האב והאם גם הוא מטופל באופן יפה, והגילוי שבסופו עובד בצורה נהדרת גם בפני עצמו וגם כמניע עלילתי. מערכת היחסים עם בני הכיתה, לעומת זאת, מתחילה כאלמנט משמעותי וכוללת כמה סצנות קשות אך חזקות מאוד, ואז נפתרת באופן לא לגמרי אמין לקראת אמצע הספר, כך שיש לה מעט מאוד השפעה על המשך העלילה. לגבי חוה, בעוד שההתאהבות של ערן בה בהחלט מובנת, לא לגמרי ברור מה מושך אותה אליו מלכתחילה, במיוחד לאור העובדה שהיא ניצבת בתפקיד היוזמת לאורך כל הדרך; באופן כללי, ולמרות שכן יש לה אישיות ומניעים משלה, הייתי אומר שחוה מתאימה לטיפוס שמכונה בעגה המקצועית manic pixie dream girl (דמות נשית מקסימה ואקסצנטרית, שתפקידה העיקרי לשמש כמושא אהבתו של הגיבור וללמד אותו דרך טובה ואותנטית יותר לחוות את החיים).

לגבי ציר העלילה של מדרשת אתנה, אני מצוי בקונפליקט: מצד אחד, משימות הציור שערן משלים לאורך הספר מהוות כמה מהפסגות שלו, מבחינה רגשית וספרותית. מצד שני, מקור הקונפליקט לא ברור מספיק: בשום שלב לא מופיעה סצנה שבה אביו של ערן מסרב ללימודיו במדרשה או בכלל מביע התנגדות לכך שיעסוק באמנות; ניתנות שתי סיבות שונות שבגללן ערן סבור שאביו יתנגד, ולקראת הסוף מוצעת סיבה שלישית להתנגדות הזו, אבל ריבוי הסיבות דווקא יוצר בלבול והקונפליקט לא בא לידי ביטוי בפועל, מה שגורם לו להרגיש מעט מלאכותי.

הכתיבה סוחפת, ומדובר בספר שנקרא במהירות ובעניין רב. לצד זאת, יש חוסר אחידות מסוים גם מבחינה זו: אולי הביטוי המובהק ביותר הוא שיחה של ערן עם גפונוב על אמנות, שכוללת כמה מהביטויים הכנים והנוגעים ביותר שקראתי של ההתלבטות שחווה אמן צעיר ("לפעמים אני לא יודע מה אני רוצה יותר, ליצור או להיות אומן… לפעמים אני פשוט אוהב לחשוב על עצמי כאומן. איך ייראו החיים שלי, מה אחרים יחשבו עליי. דברים כאלה" – עמ' 192) – ואז נחתמת בקלישאה, כשגפונוב אומר לערן ש"בסופו של דבר, אנחנו לא מצטערים על הדברים שעשינו, אלא על כל אותם דברים שרצינו, השתוקקנו ואפילו לא ניסינו לעשות" (עמ' 195).

דבר אחד שטרם הזכרתי, למרות שהוא עומד במידה רבה בלב הספר, הוא המידה שבה הוא מבוסס על אירועים ודמויות אמיתיים: לא רק שדב גפונוב הוא אדם אמיתי, שאכן עלה לישראל בשנת 1972 ונפטר בבית החולים, אלא שבתוך הספר משובצים מכתבים של גפונוב האמיתי. מעשה האריגה הזה של אמת ובדיון הוא מלאכה מורכבת מאוד – וולדמן לא רק עומד בה בהצלחה רבה, אלא גם מצליח לטוות את חוטי המציאות והדמיון, הריאליה והפנטזיה, לשלם שגדול מסך חלקיו

מעט על העלילה של "נמר בירושלים" ללא ספוילר:
ערן וחווה, נער ונערה, מחופשים לחובש ואחות, מבריחים בווספה מטופל גוסס, מבית חולים אל מנזר המצבה בירושלים. זה לא ספוילר, זו תמונת הפתיחה, ואם נדייק זו תמונה מתוך האפילוג.
ערן וחווה, נער ונערה, מחופשים לחובש ואחות, מבריחים בווספה מטופל גוסס, מבית חולים אל מנזר המצבה בירושלים. זה לא ספוילר, זו תמונת הפתיחה, ואם נדייק זו תמונה מתוך האפילוג.
מכאן חוזר הסרט לאחור, ואנו מתוודעים אל שלוש הדמויות האלו וסיפוריהן המצטלבים.
"נמר בירושלים" מתרחש ב-1972. ערן,  נער מופנם ורגיש, מנסה להבין לאן נעלמה אמו לפני עשר שנים, ומדוע למרות שהיא מתכתבת איתו בעקביות כל השנים היא עוד לא חוזרת. הוא חי עם אביו שמגדל אותו באהבה שתקנית, שונא כדורגל ואת בית הספר, וחולם להתקבל לפנימיית אמנות.
גפונוב הוא מתרגם גאון, עולה חדש, שתרגם לעברית את "עוטה עור הנמר", יצירת מופת גאורגית, שאף שלונסקי וחיים גורי גמרו עליו את ההלל.
חווה, היא מטופלת בבית החולים- לא ארחיב, מחשש ספוילר.
"נמר בירושלים" הוא גם רומן ארס פואטי. כבר בתחילת הקריאה תהיתי אם אכן קיימת יצירה בשם "עוטה עור הנמר" ואכן קיימת ונחשבת עד היום ליצירה הגדולה ביותר בספרות הגאורגית. אנחנו זוכים לקבל טעימה מתוך היצירה המסקרנת הזו והסיפור שעמד מאחורי כתיבתה. וכך יש למעשה שלושה סיפורים זה בתוך זה:
ספרו של ולדמן, היצירה הגאורגית, וסיפור היווצרותה.
דב גפונוב אכן תרגם אותה, ומכתביו אל אברהם שלונסקי, אף משובצים בספר. סיפור רביעי הוא סיפור חייו של גפונוב. שכפי שכתוב באחרית הדבר, לקח לעצמו אורן ולדמן חירות אמנותית להביא אותו, ולשלב בפרי דמיונו. מרתק לא פחות הוא הסיפור הראשי- של ערן וכך אף סיפורה המשני של חווה.
זהו ספר ארס פואטי, גם בשל העובדה שהוא עוסק באומנות התרגום.
"המתרגם האמיתי הוא אומן. עליו ליצוק את המהות, פנימיות היצירה לתוך גוף אחר, כלי אחר, תרבות אחרת. תרבות שנוצרה לעיתים מאות שנים מוקדם או מאוחר יותר בסביבה שונה, עם מערכת ערכים וחוקים שונה, ועדיין לשמר את המהות, את נשמת היצירה."
כיאה למי שמבין ומכבד כך את השפה, אורן ולדמן משתמש בה כאחד מיסודות היצירה.
אמנם כל הדמויות שלו דוברות עברית, אך לכל אחת הניואנסים שלה. השפה של הדמות מספרת עליה לא פחות מתוכן דבריה. כך למשל דווקא העברית של גפונוב כל כך גבוהה עד שקשה לעיתים להבינה, יש משהו במשלב הזה שגורם לחוש הן את ההתפעמות שלו משפות והן את נוקשותו. ערן הוא צייר ובהתאם לכך הוא רואה את העולם בדימויים של כתמים וצבעים. "נמר בירושלים" גם ספר על התשוקה ליצירה ומחסומיה, על תחושת המתחזה התוקפת כנראה כל אדם בשלב כלשהו, על הפער בין האהבה והכוונות הטובות של הורים לבין היכולת לממש אותן. על היחסים המורכבים בין חלומות ומציאות. " בסופו של דבר, אנחנו לא מצטערים על הדברים שעשינו, אלא על כל הדברים שרצינו, השתוקקנו ואפילו לא ניסינו לעשות, לא משנה מה הסיבה."

ערן אינו מתבלט ולכן מהווה מטרה לנערים החזקים בכיתתו שמקניטים אותו. הוא משובץ במסגרת מחויבות חברתית לשמש מלווה לחולה ערירי באחת המחלקות הפנימיות בבית החולים. בעוד חבריו משובצים למד”א או הג”א, תפקידים “נחשבים” מוצא ערן את עצמו מול אדם ערירי השוכב במיטה ,אינו קם ,אינו מדבר, וכולו מצטנף במיטת חוליו. לאט לאט נרקמת בין השניים מערכת יחסים. ערן העושה את מחויבותו כחובה, מגלה כי האיש השתקן המדבר בעברית גבוהה הוא דב גפונוב, עולה מרוסיה / גרוזיה, שתרגם את יצירת המופת של המשורר הגרוזיני שותא רוסתווילי.
החיבור בין דמות הנער הבדיוני לדמותו המציאותית של דב  גפונור המתרגם  היא נפלאה, גאונית ומרתקת. הסופר הצליח ביכולתו המבריקה לגשר בין שני אנשים, האחד בדיוני והשני מציאותי. לכל אחד משלב לשוני מה שיוצר אמינות, דב מדבר בשפה גבוהה וערן מדבר כמו נער בשנות השבעים. הקשר ביניהם מוביל את ערן להתבגרותו, מוביל אותו לנתב ולמצוא את דרכו בעולמו ולקבל החלטות. ויש לערן הרבה החלטות שהוא צריך לממש.
דווקא בבית החולים הוא מוצא אפשרות להביע את מחשבותיו. הוא לומד להקשיב לסיפוריה של חווה, נערה שהכיר במסדרונות בית החולים. להקשיב לדב וכאביו. בית החולים מרפא גם אותו ואת בדידותו.
לכתוב עלילה בגוף ראשון ולרתק את הקורא היא משימה שאינה קלה. כתיבה בגוף ראשון עלולה לעייף את הקורא. ערן מצליח לספר את סיפורו באופן קולח ומרתק, הקורא נשבה בדמותו של הנער העדין והרגיש, שלאט לאט מגלה את כוחותיו ויחד איתו צועד אל התבגרותו. במסע ההתבגרות שלו הוא מתחבר לדמויות נוספות שמהוות אבני דרך במסעו. חווה הנערה מבית החולים וסשה חברו לכיתה, עולה חדש דחוי ומושא להתעללות.
הספר מגיע לשיא ביום השוויון, יום שלאחריו מתחיל האביב.
יופייה של האומנות  ואהבתי הרבה לספרות היא, שבאמצעותה ניתן לחוות בעוצמה את החוויות האישיות. הקורא עובר ומזדהה עם הגיבור. כך הרגשתי בקריאת העלילה. ערן ואני בני אותו הגיל, הבדידות שחווה והרצון למצוא את עצמו בחברת הילדים המקובלים, ההתבגרות שלו וההבנה שעליו לעשות את מה שהוא מאמין החזירו אותי לתקופת התיכון. לימים של חברים, חיכוכים, מושאי הערצה והחיפוש העצמי.
היופי הנוסף ביצירה היא יכולתו של הסופר לגרום לקורא להקשר לדמות, לחוות איתה את התחושות והרגשות הפנימיים, לעצור ולקחת אוויר ברגעים הקשים ולעודד אותה. זה מה שקרה לי, חוויתי את ערן כאילו היה לידי, הרגשתי אותו ואת החוויות שלו.
מעבר להזדהות עם הדמות ולבדיקה אישית של הקורא עם העלילה, יופייה הענק של העלילה הוא ההכרות עם הספר “עוטה עור הנמר” ועם דמותו המרתקת והמיסתורית של גפונוב, המתרגם. אורן ולדמן הצליח לחבר בין שתי הדמויות בגאוניות. לא הרחיב, לא העיק על הקורא, סיפר במסתוריות והצליח להקביל בין שתי התקופות, זו של המאה ה-12 וזו של שנות ה-70 בא”י.  שמחתי שהחייה יצירה שמעטים יודעים על קיומה, כשסיימתי לקרוא את הספר כל רצוני היה לקרוא את אותו ספר לא מוכר ומסקרן.
יש משהו משמח בספר ביכורים מוצלח. משמח ומרגש יותר ספר ביכורים מוצלח שאינו מורגש כספר ביכורים.
מחכה לספר נוסף.

ספר עדין, רגיש, שנקרא באחת. ממליצה בחום.

סוף המאה ה-12. תור הזהב הגיאורגי, הנזיר שותא רוסתאוולי נשלח לגלות במנזר בירושלים. הוא חולה מגעגועים ומצער וכותב בירושלים אפוס שלכאורה הוא תעודת הכשר לשלטון המלך ולמעשה הוא שיר אהבה למלכה. הפואמה הופכת להיות נכס צאן ברזל בתרבות הגיאורגית ודמותו של מחברה לאגדה, לחצי-אל.

שנות ה 60, ברית המועצות. לרגל חגיגות יובל ה 800 ליצירה, משלחת מטעם האקדמיה למדעים של גיאורגיה הסובייטית מגיעה למנזר המצלבה בירושלים במטרה לחשוף את ציור פניו של רוסתאווילי שלפי המסורת צוירו על אחד מעמודי המנזר. הציור אכן נמצא ומסעיר את הקוקז, ובוריס גפונוב, איש צעיר, יהודי ממוצא רוסי, מחליט לתרגם את היצירה לעברית. שפה אסורה בברית המועצות הקומוניסטית. גפונוב ששפת אימו אידיש מעולם לא דיבר בעברית אבל הוא מקדיש את עצמו לפרוייקט והיצירה הופכת לאחד מתרגומי המופת העבריים בכל הזמנים.

וכל זה מצליח להיארג באופן שלם ב"נמר בירושלים" שלכאורה הוא סיפור ידידותם הבלתי אפשרית של נער ואיש חולה, ולמעשה הוא יצירה מתוחכמת, בבושקה של סיפור בתוך סיפור, כי הנער, ערן וולוצקי, הוא דמות בדיונית והחולה הוא בוריס גפונוב שאכן הגיע לישראל בסוף ימיו הצעירים ומת כאן בודד ואלמוני.
עלילת הספר מספרת על הקשר הנרקם בין ערן וגפונוב, על האופן שבו הפגישה של ערן בתרגום המופתי משפיעה עליו ועל החלטתו להבריח את גפונוב מבית החולים למנזר המצלבה, ללילה אחד. בתוך כך, נפרשות בפנינו מערכות יחסים נוספות, של ערן ואביו, של סיפור אהבה הנרקם בביישנות בינו ובין נערה שהוא פוגש בבית חולים, ושלו ושל נער דחוי נוסף בכיתה.

אורן ולדמן שזהו ספרו הראשון, מצליח כאן לארוג מעשה ספרותי מתוחכם, להחיות גיבור תרבות נשכח, להדהד יצירת מופת שידועה למעטים בישראל – וכל זה בסיפור התבגרות יפה, עדין ומרגש. בסיפור על השלמה עם פצעי העבר, סיפור של נשמות בודדות המחפשות הכרה בעולם. סיפור שנע בין גאורגיה של המאה ה-12, ברית המועצות של השלטון הקומוניסטי וישראל של שנות ה-70 אשר נפגשים כולם בליל ירח של יום השוויון במנזר המצלבה, במרץ 1972.

מרתק. מרגש ומחכים. מה עוד אפשר לצפות מספרות?

רומן הביכורים של אורן ולדמן הוא ספר מצויין, בנוי כשכבה על שכבה עלילתית ומלא בדמויות שנכנסות עמוק אל תוך הלב.
ערן הוא נער מופנם שאוהב בעיקר לצייר ולרשום. אמו עזבה אותו ואת אביו כשערן היה קטן והוא מנסה למצוא את העוגנים שלו, את השורשים שבעזרתם ידע לאן לטפס ולכוון את עתידו. במסגרת שיעור מחוייבות בבית הספר הוא מקבל משימה לסעוד פעמיים בשבוע אדם חולה וערירי בבית חולים. אותו אדם מתגלה כאיש תרבות ומתרגם ובינו לבין ערן נוצר קשר מיוחד ומרגש. הדמויות שמקיפות את ערן ודב (החולה) עשירות ומורכבות לא פחות משני הפרוטגוניסטים – חווה שאותה פוגש ערן בבית החולים, סשה שערן מציל מהתעללות בבית הספר והופך לחברו הטוב וגם אביו של ערן שנחשף בסוף הספר במירב כאבו ועדינותו.
זהו רומן התבגרות מהטובים שקראתי. ערן מזכיר לי במובנים מסויימים את אסף מ״מישהו לרוץ איתו״. הוא נזרק לסיפור שאינו שלו, מוצא בו חברות והשראה וכן צעירה שעולמה רחוק מעולמו והם מתחברים בצורה כנה ויפה. ויש גם חיה סימבולית שמרפרפת מעל- ציפור מיוחדת עם פס זהב. למי שקרא- מה תפקידה בעיניכם?
הוצאת שתיים הצעירה עושה לה שם כהוצאה איכותית שנותנת במה לסופרים בעלי קול ייחודי. עבור רובם זהו ספר ביכורים (עוד נקודת זכות משמעותית למירי רוזובסקי ואורנה לנדאו המו״ליות) אך הם כלל לא מרגישים בוסריים אלא דווקא בשלים ובוגרים.
בכוונה לא דיברתי על מקור השם של הספר, משאירה לכם לגלות את זה לבד מומלץ בחום!